[1] תענית כ., ובסנהדרין קו. ובמסכת שבת (פ:) לעניין השיעור שחייבים על הוצאת אותו החפץ מרשות לרשות בשבת: 

אמר התנא: קנה כדי לעשות קולמוס. דהיינו שבשיעור זה מתחייב על הוצאתו בשבת. 

ועתה מצאתי בספר ערוך השלחן (יו”ד סי’ רעא, סל”ח) שדייק מדברי חז”ל אלו ד’זכה קנה’, 

שמלשון זה עצמו מוכח שאין זה חובה אלא שכך נהגו, וראיה לכך, שהרי במסכת סופרים מבאר כל דיני ספר תורה ולא הזכיר במה לכתוב, ע”ש.

[2] לשכת הסופר סי’ ג, ס”ק ה, ערוך השלחן יו”ד סי’ רעא, סל”ח, קול יעקב (סי’ רעא, אות כג).

[3] ש”ע (סי’ קכה, סכ”ב), והיש אומרים הוא מדברי הרב בהגהה.

וכתבתי בזה בעבר [בתשובה כ”י], והיא לא נדפסה, לחיבת העניין ארחיב כאן מעט את היריעה:

איתא בהגהת מרדכי (גיטין סי’ שכז): מדברי רבינו שמשון משאנץ משמע שאין כותבין גט או ס”ת בקולמוס של כנף, 

שפירש מסרגלין בקנה וכו’, מזיינין בקולמוס של קנה לאפוקי קולמוס של נוצה, ודו”ק, עכ”ל. 

והביאו הרב דרכי משה בהלכות ספר תורה (יו”ד סו”ס רעא), ובהגהת הש”ע (שם ס”ז), וז”ל: 

יש אומרים שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה (מרדכי פ”ק דגיטין). 

גם הבית יוסף (אבהע”ז סי’ קכה בסוה”ס) הביא דברי הרב מרדכי הנ”ל, 

וכתב עליו: ומכל מקום לא משמע לי דמיפסל בהכי אפילו לרבינו שמשון, דודאי לא גרע מחקיקה דמכשרינן (גיטין כ.), 

[שם הקשתה הגמרא תנו רבנן וכתב ולא וחקק, משמע שחקיקה אינה כתיבה, ומאידך עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופנקס יצא לחירות, 

דהיינו אותיות שוקעות בגוף המתכת חשיב כתיבה, ותירצה הגמרא: לא קשיא, 

הא דחק תוכות הא דחק יריכות, ופירש רש”י: חק תוכות אינה כתיבה כיון שלא צייר את האותיות, 

אלא חקק סביבותיהן, והעץ נשאר כמו שהיה, וחק יריכות ששיקע את האותיות עצמן וזו היא כתיבה, 

וזה שכתב הב”י שהוא כמו חקיקה שהוי בחק יריכות וכשר, ולכן אינו נפסל כשכתב בנוצה]. 

והעלה כותיה בש”ע (שם, סכ”ב) בזה הלשון: יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט בקולמוס של כנף אלא בשל קנה. 

והרמ”א הוסיף ‘ועיין לעיל ס”ד’, ושם כתב: וי”א שלא לכתוב בקולמוס של ברזל שלא לבא לידי חקיקה.

והעיר בזה החלקת מחוקק (ס”ק מג) שבהלכות ספר תורה (יו”ד סי’ רעא) הרמ”א פסק כהש”ע שיכתוב בקולמוס של כנף ולא בנוצה, 

אך כאן באבן העזר (סי’ קכה ס”ד) פסל רק בכתיבת קולמוס ברזל, וכמדומה שאף בס”ת מקילין לכתוב בקולמוס של כנף לכתחילה.

גם הבית שמואל (ס”ק לח) כתב על דברי הש”ע שיכתוב רק בשל קנה ולא בנוצה: ולא נוהגים כן, 

והרוצה להחמיר אין שומעים לו, דלא אתי להוציא לעז על גיטין הראשונים, 

ושבלבוש כתב כי בקולמוס של כנף אין הסופרים נזהרים אבל בקולמוס של ברזל יש להקפיד. 

וכ”כ הט”ז (יו”ד סי’ רעא ס”ק ח) והש”ך (ס”ק יג), בשם הלבוש שאין נוהגים כן.

הטעם לאסור קולמוס נוצה, וקולמוס ברזל

ובטעם הדבר לאסור את הכתיבה בנוצה, כתב הלבוש (עטרת זהב, יו”ד שם): שדעת האוסרים בנוצה, 

מפני שאינה כותבת אלא חורצת וחוקקת ואנן כתיבה בעינן, 

וסיים ואין נוהגים כן [דהיינו שמנהג הסופרים כן לכתוב בנוצה]. 

ובמקום אחר הרחיב הרב (לבוש הבוץ והארגמן, אבהע”ז סי’ קכה אות כב), 

שמשמע מתוך דברי הבית יוסף והרמ”א כי טעם היש אומרים הנזהרים מלכתוב בקולמוסים אלו, 

הוא משום דכתיב ‘וכתב’ ומשמע ולא ‘וחקק’, 

ופירשו החקיקה האסורה מפסוק זה שלא יחקוק יריכי האותיות תוך הקלף רק יכתוב אותם על גבי הקלף, 

אך תמה על טעם זה שהרי בגמרא בגיטין מסקינן שאפילו אם חקק וחפר יריכי האותיות שנמצא הכתב שוקע כשר, 

דממעטים רק חק תוכות ולא חק יריכות.

לכך נראה לו שטעם האוסרים הוא: משום שכתוב בתורה ‘וכתב’ כתב אחד משמע ולא כתב על גבי כתב, 

והכא אם יכתוב בקולמוסין הללו, הקולמוס חוקק וחופר הכתב תוך הקלף, וכתיבה זו כשירה לבדה, 

ואח”כ תבא הדיו שבקולמוס למלאות כתב חקיקת הקולמוס, והוי כתב שעל גבי כתב דקי”ל שהוא פסול. 

וסיים הלבוש: ומיהו בקולמוס של כנף אין הסופרים נזהרים מפני שאינה קשה כל כך שתהא חוקקת ולא כותבת, 

אבל בקולמוס של ברזל שהוא קשה מאוד ודאי יש להקפיד מפני שהוא חוקק.

ואף הט”ז התחבט בטעם האוסרים (יו”ד סי’ רעא ס”ק ח), וז”ל: אמת שבמרדכי כתוב כן בהגהה בשם הר”ש, 

אבל איני יודע טעם לדבר, ואולי הוא כמו שמצינו בסדר גיטין של מהר”י מרגליות שכתב שאין לכתוב בקנה של ברזל דהוה כמו חקיקה, 

ואע”ג דחק יריכות כשר [כמו שהעיר הב”י, הובא לעיל], מכל מקום כל כמה שאפשר לעשות בלא שום חקיקה עדיף, 

ואפשר שכן הוא גם בשל נוצה שהיא דקה, וכן כתוב הטעם בלבוש, עכ”ל. 

והט”ז (יו”ד ס”ק ג) כתב על מה שכתב הרמ”א להחמיר בקולמוס ברזל משום חקיקה, 

שבכהאי גוונא כשר שהוא חק יריכות, וצריך לומר שמתחילה אסרו כל החקיקות בשביל חק תוכות, 

לכן נראה שאם הוא צריך לכתוב בקולמוס של ברזל אין להחמיר כלל.

וכ”כ הבית שמואל (אבהע”ז סי’ קכה ס”ד) על מה שכתב הרמ”א שלא יכתוב בברזל: 

ואע”ג דהוי חק היריכות מכל מקום יש לחוש שמא יבוא לידי חקיקת תוכות. ובפרי חדש (ד”ה שלא לכתוב בקולמוס של ברזל) כתב: אין זה אלא חומרא בעלמא בלא טעם דמה בכך שיבוא לידי חקיקה, הא חקיקה מיקרי כתיבה.

והפת”ש (אבהע”ז ס”ק ה) אחר שהביא טעם הלבוש, הראה לדברי הרב גט פיטורין (סוס”ק טו) שהוא ז”ל כתב לפרש דברי הרמ”א הנ”ל במ”ש שלא לבוא לידי חקיקה, היינו שמא הנייר יהיה דק, וחודו של קולמוס יחקוק הנייר וינקוב האות בנקב מפולש, והשיג על דברי הלבוש בטעם דכתב על גבי כתב עיי”ש. ועוד טעם הביא שם הפת”ש בשם התו”ג, שהוא כדיו ע”ג סיקרא, עיי”ש [והוא קצת דומה לטעם הלבוש הנ”ל, אך באופן אחר], ודחאו הפת”ש ואכמ”ל.

מסקנת קסת הסופר, והסיבה מדוע עזבו את הכתיבה בקנה

וכן פסק בספר קסת הסופר (סי’ ג, ס”ו), וז”ל: יש אומרים שיש לכתוב בקולמוס של קנה ולא בנוצה, ואין נוהגים כן אלא כותבים בנוצה ואפילו בקולמוס של ברזל.

ובלשכת הסופר (ס”ק ה) כתב בשם הרב בני יונה, שמצוה מן המובחר ליקח קולמוס של קנה, וכן אמרו חז”ל שזכתה קנה ליקח ממנה קולמוס לס”ת שכן אין לגזול ממנה מה שזכתה מן השמיים, וגם מגזירת חק תוכות. אך בהיות כי במדינתנו אין מצויים קנים חזקים כל כך [וכעין זה כתב ערוך השלחן יו”ד סי’ רעא, סל”ח], ואם יעשה מהם קולמוסים על כרחך שיצטרך לתקנם על כל שורה ושורה, ועל ידי זה יהיה הכתב בכמה שינויים, על כן נהגו לכתוב בשל ברזל או בנוצה דודאי אין בו חשש חקיקה דהרי הוי חק יריכות וגזירת חק תוכות היא גזירה חדשה שלא מצאנוה בגמרא, ואנו אין לנו לעשות חששות מליבנו, על כן עדיף טפי לעשות כתב מיופה ושוה, ממיחוש כאלה, עכ”ד הרב בני יונה בקיצור. ובפלפול ארוך כתב עוד שבעצמו כתב בקולמוס ברזל, עכ”ד בלשכת הסופר.

ובשו”ת מה”ר יצחק מפוזנא (סי’ סא דף קלב) איתא, לכתוב בקנה, יגעתי באנחתי ולא עלתה בידי, כי הקנה רך והקלפים שלנו אינם חלקים כל כך, כי הספרדים יש להם קלפים חלקים, ואינם דוחקים הקנה בחזקה על הקלף, רק כותבים בקלות כמו המציירים, ובמדינה זו אין אומנות ידינו לעשות כן, ע”כ.

הערת החת”ס, וחידושו בעניין ‘מן המותר בפיך’ שיש להעדיף את קולמוס הנוצה. 

אולם הגאון החתם סופר העיר (הערותיו לקסת הסופר, שם) כי: דברי בני יונה צ”ע, דמה שאיתא בש”ס להעדיף קנה ושנאמר עליו יהיה רך כקנה ואל יהיה קשה כארז, הוא לאו דוקא קנה עץ, שהרי גם נוצה היא רכה ואינה נשברת על ידי הטייתה לכאן ולכאן, ומה גם שטוב לכתוב בקנה של נוצה דהוה מן המותר בפיך, אע”ג דקנה ממש נמי אינו אסור בפיך, מכל מקום עדיף טפי שיהא מדבר מאכל המותר בפיך [והביא ראיה לזה מתפילין שאם טלה עליהם זהב ולא עור פסול, הרי זהב מותר בפיך, וסיים שיש לדחות], אבל עכ”פ אין להרהר על כתיבת סופרים בקנה של נוצה.

דעת השבט הלוי דאין לשנות מהמנהג בנוצה רק בב’ תנאים.

והגאון הרב וואזנר נשאל (ח”ט סי’ רטו) בעניין הכתיבה בקולמוס של ברזל, והביא בקצרה דברי הרמ”א שאין לכתוב בנוצה, וכן את מסקנת האחרונים שכותבים בנוצה, ושיש משמעות להחמיר בברזל יותר, וציין לטעמו של הערוך השלחן שאין לכתוב בברזל שנוקב, ועוד שהתורה מארכת חיים והברזל מקצר, ואף בחידושי תורה נכון שלא לכתוב בקנה של ברזל מטעם זה, והצ”ע בדע”ק ומקדש מעט ביו”ד שם. ובמקדש מעט סי’ רעא אות מד מפורש דקולמוס א”צ מן המותר בפיך שמעשה עץ בעלמא משמש, ובכותב באצבע כשר.

וסיים למעשה: שנראה שהיום שיש עטים של זהב, יש להקל לכתוב בהם רק כשהתקיימו ב’ תנאים: א. אם קשה לו הכתיבה בנוצה.     ב. שהכתיבה בעט זהב תהיה מהודרת יותר לדינא, והטעם כי רואים אנו שאין מנקבים הקלף, ועוד דטעמא דברזל  דדוקא ברזל נברא לקצר ימים, וכמאמרם ז”ל, שאינו בדין שיונף המקצר על המאריך, והרמב”ן כתב דברזל דווקא אסור, לא כסף וזהב יעו”ש, וכדאי הגאון בני יונה לסמוך עליו שהוא עצמו כתב כן, אבל זולת זה אין לזוז מכתיבה בנוצה כפי הנהוג לעולם.

הכתיבה על פי קבלה

באיגרת מהר”ם זכות (נדפסה בסוף קרית ספר ח”ב למאירי, והביאו החיד”א בתורת השלמים שבסוף ספרו לדוד אמת) מבואר בשם מצת שימורים על פי הסוד, שצריך לכתוב בקנה דווקא ולא בנוצה.

סיכום

לסיכום העניין נראה כי בש”ע וברמ”א העתיקו דברי המרדכי בפשטות לאסור את הכתיבה בנוצה, והב”י העיר שהוא רק לכתחילה. אולם הרמ”א באבן העזר העתיק דבריו רק לעניין כתיבה בקולמוס ברזל, וטעם האחרונים שהוא משום גזירת חק תוכות, אף שהוא חק יריכות כמו שביארנו, מ”מ החמירו האוסרים שמא יבוא לידי כך, ושהמנהג לכתוב בנוצה, כפי שכתבו שהוא טעם רחוק לאוסרו משום חק תוכות, אך בברזל יש להחמיר יותר. והרב בני יונה כתב בעצמו בברזל, וכמו שכתב בלשכת הסופר שעדיף שהכתב יהיה ישר ויפה, מחששות רחוקות.

ובחתם סופר אף הביא טעם לשבח בכתיבה בנוצה שהוא כוונת חז”ל בקנה, דהיינו שהיא גמישה ונוטה לכאן ולכאן, ומה גם שהיא מותרת בפיך ממש, ועדיפה על פני הכתיבה בקנה.

והבאנו תשובת  השבט הלוי שאין לזוז מהמנהג בנוצה.

[4] קול יעקב (סי’ רעא, אות כג) שאין לגזול מהקנה את מה שזכתה (כמאמר הגמ’ בסנהדרין קו., שהובא לעיל), ושכן נוהגים בבגדד, ושאין להקל, שאף למתירים לכתוב בנוצה, לא התירו אלא משום שאין להם קנים חזקים כל כך, ואם יעשו מהם קולמוסים יצטרך הסופר לתקנם על כל שורה ושורה, ועל ידי זה יהיה הכתב משונה בכמה שינויים, אבל במקום שיש להם קנים חזקים, אין לכתוב אלא בקנה. וכ”כ חכם כלפון משה הכהן (ברית כהונה מערכת קו”ף ס”א), שהמנהג פשוט פה לכתוב התפילין הס”ת המגילה והמזוזה, רק בקולמוס של קנה. וכן כתב פוסק יהדות תימן הגר”י רצאבי שליט”א בשלחן ערוך המקוצר (הלכות כתיבת ס”ת, יו”ד סי’ קסה, סי”א, והרחיב בעיני יצחק אות לו), שמצוה מן המובחר לכתוב בקולמוס של קנה, ולא בנוצה, וכך הוא מנהגינו, עכ”ל.

[5] ערוך השלחן (יו”ד סי’ רעא, סל”ח).

להבנת העניין אקדים בסוגיית השימוש בברזל במקדש: איתא בתורה, סוף פרשת יתרו (שמות כ, כב), “ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה”. ופירש רבי ישמעאל (מכילתא כאן, והובא ברש”י) ‘גזית’ לשון גזיזה, שמסתת את האבנים בברזל, והם גזוזות, מצוה התורה שיהיו שלימות, והנפת הברזל עליהם פוסלת את האבנים.  ובמקום אחר (דברים כז, ה) “ובנית שם מזבח לה’ א-לקיך, מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל”.

ומדוע דווקא ברזל? רבי שמעון בן אלעזר אומר (שם במכילתא) הטעם כי: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם, ואינו ^[5]בדין שיונף המקצר על המאריך. [דיני שימוש בברזל באבני המקדש הובאו במסכת מידות (פ”ג, מ”ד), וכן הטעם ‘שאינו בדין שיונף המקצר’ הובא שם].

ורבינו הרמב”ן (שמות שם) ביאר שמפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתדותיו שהיו טובות יותר מברזל עשה נחשת. וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל, מלבד סכיני השחיטה, כי השחיטה אינה עבודה. ובהמשך דבריו כתב שהיו עוקרים האבנים מהרריהן בכלי ברזל, ומסתתים אותן שם בברזל, כאשר יכרתו גם כן בברזל העצים והברושים אשר בבית, וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותם בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים [ע”ש שהאריך וביאר את השוני בבניין שלמה, ואכמ”ל]. 

עוד כתב שם שרק ברזל אסר הכתוב, אך אם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר הרי זה מותר, אע”פ שהאבנים אינם שלימות.

למעשה היה ניתן לקצר את ההקדמה הזו אך מפני שהיא מצוטטת כל פעם במאמרים בקצרה, ויש נפק”מ לדינא, הארכתי מעט. אך היוצא מכל האמור שרק מלאכות של עבודה במקדש היו בחומרים שאינם ברזל, ואפילו האדנים במקדש היו נחושת, אך סכיני השחיטה שאינם עבודה היו ברזל, וכן העבודות לפני כניסת החומר למקדש היו בברזל.

לכן נלענ”ד שכל מלאכת עיבוד העורות לסת”ם נעשית בחביות ברזל, החיתוך והריבוע של הבתים נעשים בכרסומות ברזל, חיתוך הרצועות הקלף, השרטוט, ועוד כהנה וכהנה, הכל נעשה בברזל, ואין פוצה פה ומצפצף, כיון שזה לפני העבודה, ודמי לקודם הכניסה לבית המקדש. [לפי”ז ויש להעיר על המוחקים על ידי סכין, והמתקנים בעט ‘רפידוגרף’, שזה נעשה אחר כתיבה].

אך הקולמוס הוא הכתיבה עצמה, ולכן יש שעוררו בזה.

וכ”כ הרב ערוך השלחן (יו”ד סי’ רעא, סל”ח) שקישר את סוגיית השימוש בברזל לעניין הקולמוס, כי אין כדאי לכתוב בנוצת ברזל, משתי סיבות: א. בגלל שהוא נוקב את הקלף [יתבאר לקמן].     ב. כיון שהתורה מארכת ימים והברזל מקצר, והוסיף שאף בחידושי תורה נכון שלא לכתוב בקנה ברזל מטעם זה.

וכ”כ הבא”ח (ש”ר, פרשת לך לך, ס”ד) לעניין ציצית: טוב להזהר שלא לחתוך חוטי הציצית בסכין שנאמר (דברים שם) “לא תניף עליהם ברזל”, אלא יחתכם בשיניו כשצריך לחתכם.

[6] בשו”ת מקור נאמן (סי’ פד- פו), כתב שהכתיבה בקולמוס ברזל היא דבר שלא שיערוהו אבותינו, וכשר רק בדיעבד, ומכל מקום נירוסטה דינה ככסף או כזהב, ובפרט אחרי עדותו של המקובל האלהי מהר”ם זבארו [הובא ביריעות שלמה ח”א פ”ד עמ’ מט) שהיה מעט קודם תקופת מרן הב”י, שכתב בספרו מלאכת סופר, שהכתיבה כשירה בכל קולמוס בלא חילוק, וגם בקולמוס ברזל ועופרת או שאר מתכות וכו’, והטוב והכשר שבכולם הוא הקנה כדאמרי’ בתענית וכו’. והרב יריעות שלמה (ח”א עמ’ פא), וח”ב עמ’ שכו) האריך כיד ה’ הטובה עליו, והתיר מטעם שאין לקולמוס הנירוסטה גדר של ברזל, והוי פנים חדשות, ומותר לכתוב בקולמוס זה אפילו לכתחילה. שוב מצאתי תשובה נפלאה בעניין זה מהרה”ג הרב אליהו כהן מהעיר אשדוד, שפרש את כל צדדי הסוגיא כשמלה, ואף העלה שאפשר לכתוב בקולמוס זה לכתחילה, ובפרט מי שכותב בנירוסטה וכתיבתו יותר מהודרת, וכל שכן שאי אפשר לומר שסתו”מ שנכתבו בקולמוס זה אינם מהודרים. ובסו”ד כתב עליה מרן הראשל”צ הגר”י יוסף שליט”א, שגם הוא מצטרף לכל הנ”ל, ושיפה דן ויפה הורה, שכן עיקר לדינא, וכן המנהג להקל.